Search

מטופל מספר אפס, ינואר: אוכל

הסגר הראשון של שנה שעברה נתן לי שתי כאפות והראה לי שאני צריך לחזור להתעסק עם אוכל.

תפסתי את עצמי כאחד שאוכל מסודר ועל הכיפאק והו הו כמה גיליתי שלא. בעצם לא צריך להיות קיצוניים, הייתי חצי בסדר. וחצי פחות.

כבר הרבה שנים שאוכל זה נושא שמעסיק אותי, זה התחיל כשהייתי חייל.

בסמטאות של נחלאות בירושלים היה המרכז למאקרוביוטיקה. אני לא זוכר אם ידעתי מה זה אומר אבל זה תפס לי את העין והסקרנות. נכנסתי וקבעתי תור. פבלו המאקרוביוטי בדק כמה דברים, נתן לי תפריט וכמה טיפים. מאז אני די אוכל את אותם הדברים, במחשבה שסה״כ הכל טוב.

הסגר הראה לי שכדאי ואחזור לבחון את את המחשבה הזאת מחדש.

די מהר הבנתי שלא תהיה לי עבודה או הכנסה בזמן הסגר, סה״כ זה סטנדרטי מצידי ליפול בין הכסאות של הרשויות. לכן התחלתי לעבוד כשליח.

מצאתי את עצמי על האופניים לפעמים עשר שעות ביום, עם הפסקה של שעה באמצע, כשאני צריך להביא איתי אוכל לכל היום. הפתרון לזה היה סנדביצים, או ליתר דיוק פיתות.

זה צרם לי, הרגשתי שזה לא אופייני לי לאכול כל כך הרבה פיתות וגם לא ישב לי טוב בבטן. אבל ידעתי שזה יהיה רק לתקופה קצרה, אז לא ממש חיפשתי פתרון אחר. מה גם שבסוף השירות שלי בצה״ל הייתי טבעוני, אז היו לי ניסיונות עבר עם להכין בורגול בתרמוס למשל, זה לא ממש הלך.

דבר נוסף שקרה בסגר היה שבמשך חודש שלם כל מה שאכלתי קניתי בסופר. לא היה לאכול אצל חברים, לא היה לחטוף משהו בחוץ, אני כמעט לעולם לא מזמין משלוחים ובאותו חודש זה לא היה בא בחשבון.

הדבר הראשון שהיכה בי הוא שחסרה לי ארוחה אחת במהלך היום, אני לא יודע מה לאכול בה. כלומר ארוחת בוקר סגורה לי, ותמיד יש לי סיר עם תבשיל לערב, אבל לא ידעתי מה שאני אוכל לארוחת צהרים. ניסיתי לשחזר אחורה ולנסות להיזכר מה הייתי אוכל לפני הסגר, והבנתי שכמעט כל היום הייתי אוכל, או נכון יותר חוטף על הדרך, משהו לאכול בחוץ, ולרוב זה היה פלאפל.

אוי התפקחות זה דבר כואב. לא פלא שפיתות היו הפתרון שלי לאוכל בשליחויות, כי הן באמת היו שם כמעט כל יום, פשוט מבלי שהייתה לי תשומת לב לכך. זה לא שלא ידעתי שאני אוכל פלאפל, פשוט חשבתי שזה פה ושם, אחת לה… לא כל יום. ארבע פיתות ביום במקום אחת הפכו את זה למשהו שלא יכולתי להתעלם ממנו יותר. אני אמשיך להגיד פלאפל אבל הכוונה היא לכל דבר שמגיע בפיתה וחוטפים על הדרך, או סנדביץ בקפיטריה של הלימודים, קיצר הבנתם.

הכאפה השניה שקיבלתי היא שהייתה לי ארוחה סודית של חטיפים כל יום. ממש ארוחה. כל יום. החשודים העיקריים הם בייגלה ופתי בר. לכאורה בייגלה זה ״בסדר״ אז היה לי תירוץ, פתי בר אני לא יודע איך הוא הסתנן לשם. מה ששמתי לב הוא שכל יום, 2-3 פתי ברים הופכים להיות חצי שרוול, וחופן בייגלה הופך לשלושה חופנים עם משהו, נניח שמנת וסומק.

בום בום, אלה היו שתי מכות רציניות למי שחשב שהוא אוכל טוב ומסודר.

משהו מועיל אחד לפחות יצא מהסגר.

למען הסר ספק, אין לי בעיה עקרונית עם פלאפל או חטיפים, להיפך יש לי חיבה. אבל זה עניין של מינון. לא כל יום. ובטח לא כשזה נמצא בחשכה, כלומר מתוך הרגל שאני לא בתשומת לב אליו.


זה ישב עלי והיה לי ברור שאוכל הולך להיות הנושא הראשון של השנה. אני רוצה להביא לשם אור, מודעות, בחירה.


הדבר הראשון שהתחלתי ממנו הוא שאני רוצה שאוכל לעולם לא יהיה בעיה. שלא אתקע מבלי לדעת מה אני אוכל, אם זה בבית או בחוץ.

כשאוכל זאת בעיה שצריך לפתור, משמע כשאני רעב עכשיו ולא יודע מה או איפה לאכול, אני לא עושה בחירות טובות. החלק במוח שגורם לנו להיות בני אדם ולא חיות פשוט לא ממש עובד טוב כשאנחנו במצוקה, ורעב זה סוג של מצוקה. רעב לא מאוד מפעיל אותי, לרוב אני לא נהיה עצבני נניח, אבל בכל מה שקשור באוכל כשאני רעב הויסות שלי פשוט הולך לפח.

אם אוכל הופך להיות בעיה ואני מחוץ לבית לרוב זה יגמר בפלאפל. אם הגעתי הביתה רעב זה אומר שכנראה אחמם משהו, ובזמן החימום, אנשנש לי עוד ארוחונת ישר מהמקרר. או שאוכל משהו שאני מעדיף לא לאכול, או שאוכל בכמות גדולה מידי.


לא יודע מה אתכם, אני אוכל כל יום, אז זאת בעיה שיכולה לצוץ כל יום. כלומר הפתרון צריך להיות יומיומי, שגרתי. זה פנטסטי! כי הדרך לאושר נמצאת בשגרה. תהיו איתי פה רגע. אושר בעיני זה בסופו של יום להגיד אני רוצה עוד יום כזה בדיוק. אם בסופו של שבוע אני יכול לומר בלב שלם שהייתי לוקח עוד מאה שבועות כאלה ברצף, אני בן אדם מאושר. אם מצד שני אני מנסה לברוח מהשגרה, מהיומיום שלי, אין לי שום סיכוי לחיים מאושרים.

שגרה המכילה את האפשרות להשתפר, להתפתח. אם מחר אני עושה את מה שעשיתי היום, אני יכול להסיק מסקנות ולהפוך את מחר לטוב יותר. וכך הלאה, כל יום קצת יותר טוב מקודמו. זה מאוד יפני, כל יום לעשות את אותו הדבר ולהשתכלל קצת כל יום. אז אני משאיל מהם, אבל המיומנות שאני רוצה לשכלל היא שמחה.


לא כל דבר אפשר לשנות מהיום למחר. יש דברים שלוקחים זמן. אבל צריך להתחיל מאיפשהו. שינויים קטנים עושים אפקט גדול לאורך זמן. זה גם מחזק את השריר של השינויים, אחרי אימון על שינויים קטנים אוכל לעשות שינויים גדולים.

באופן יחסי אוכל זה דבר שאני מרגיש שאני יכול להשתפר בו, כל יום קצת.

לא פחות חשוב אוכל זה הבסיס, אבני הבניין של הכל. האוכל שאנחנו אוכלים מתפרק והופך להיות אנחנו, הגוף שלנו. האוכל שאנחנו אוכלים משפיע על מצב הרוח שלנו, על רמת האנרגיה שיש לנו לחיות את החיים האלה. התזונה שלי קשורה ליכולת שלי לחיות חיים מאושרים. לבנות לעצמי שגרה שאני מאושר בה.

ברפואה הסינית אלמנט האדמה, שהוא מערכת העיכול, זה האלמנט שעוזר לנו לעשות שינויים. זאת הקרקע היציבה שעליה אפשר לגדול. אלמנט האדמה תומך בכל שאר האלמנטים. ומערכת העיכול מאוד אוהבת שגרה… אז דרשני.


חילקתי את בעיה לשתים. מתי אוכלים, ומה אוכלים. נתחיל בחלק היותר פשוט, לכאורה.


ארוחת החטיפים הסודית (כלומר סודית ממני), הראתה לי שבעצם טוב לי ארבע ארוחות ביום. פחות או יותר ארבע שעות בין ארוחה לארוחה. אידיאלית ארוחה ראשונה בין שבע לשמונה בבוקר, ואחרונה גם בין שבע לשמונה בערב.

יש לשגרה קונוטציה לא טובה, של גזרה, של משהו שנכפה עלינו. כדי להפוך את הגזרה הזאת, כדי להפוך את השגרה לכזאת שמניבה אושר אני מאמין שצריך להכניס בה סדר. להתחיל עם דבר אחר שסביבו מתחילים לארגן את היומיום. זה יכול להיות לעשות כושר, או ללמוד גמרא, לא משנה, משהו שאני מכניס כבחירה לשגרה ומתחיל להתארגן סביב הדבר הזה. חלק מסוים ביום בו אני בוחר את השגרה והיא לא נכפת עלי. זה מתחיל מגרגר קטן ולאט לאט זה גדל.

מוצא חן בעיניי לסדר את היומיום לפני הזמנים בהם אני דואג לעצמי, לפני השעות של הארוחות שטובות לי. כרעיון זה יפה, במציאות זה טיפה יותר מורכב. זה חתיכת שינוי גדול ולא תמיד אני שולט על הזמן שלי, וחמור מזה כשאני כן שולט לא תמיד אני זוכר לדאוג לעצמי מראש. אני יכול למלא את היומן ופשוט לשכוח שאני צריך לעצור לאכול מתישהו באמצע. ואז או שאני חוטף על הדרך משהו ובקושי לועס, או שאני אוכל מאוחר וארוחה גדולה, שזה כאמור בעצם שתי ארוחות ברצף. אז מצד אחד אני שואף להגיע לכמה שיותר שליטה על הזמן שלי, ומצד שני להשתפר כבר היום בחלקים בהם יש לי שליטה.


הצד השני של המטבע, מה אוכלים? פה אני שוב חוזר ליפנים. יש לי משאלת לב, להגיע למצב שאני לא חושב על זה בכלל. אוטומט לגמרי. הכל מסודר מראש, בדיוק מה אני קונה, מתי אני מכין, מה אני לוקח איתי ליום של לימודים, מה אני לוקח איתי ליום של קליניקה, איזה קופסאות מתאימות בדיוק, איפה אני אוכל בחוץ אם לא הספקתי. איפה יש מקרר, איפה יש מיקרו. כל השבוע מאורגן למופת.

לכאורה זה נשמע מאוד קר, אבל זה רק לכאורה.

זאת לא תוכנית שאני מחוייב לעקוב אחריה, ושיהיה ברור אני מאוד אוהב לבשל, אז אם יש לי מוטיבציה להכין משהו, נפלא! התייאשתי ממשהו הכנתי כבר חודש, תחליף. הרעיון הוא לייצר מסגרת שתמיד יהיה לי אוכל שאני אוהב. זה נשמע לי כמו מעשה של אהבה עצמית. כמו הורה שדואג שלילד שלו תמיד יהיה טוב.

אנחנו בין כה יצורים של שגרה, אז להפוך את הנטייה הזאת ליתרון. לייצר שגרה טובה יותר. כל יום עוד קצת. למען האושר. מבלי שניסיתי לשפר את השגרה שלי היא התארגנה לבד חצי דרך, והחצי השני לא להיט.

כשאני לא מסודר יש לזה מחיר. אני אוכל אוכל לא טוב, בכמות לא נכונה, מאיכות לא טובה. לאכול אוכל טוב בחוץ זה יקר, ומכיוון שזה קורה בתדירות יחסית גבוהה לא רציתי להוציא על זה הרבה כסף, ואז במקום שיכאב לי בכיס, כואב לי בבטן, במצב רוח, באנרגיה. תכנון קדימה יכול לפתור את זה.

אני שעכשיו לא רעב יכול לחשוב ישר ולתכנן, כדי שכשאהיה רעב, בעוד כמה שעות לכל היותר, אני שעכשיו כן רעב לא יצטרך לנסות להחליט ולעשות החלטות לא טובות.


זה פרוייקט לכל החיים, אני רחוק מהיכולת לארגן ככה את השעות ואת השבוע. אבל יש לי יעד, אני יודע לאן אני מכוון. וכל יום קצת יותר.


אם כבר מדברים על שינויים אז בואו נפתח את הנושא. אנחנו מדברים פה על אוכל, אז נתשמש בדוגמא של דיאטה, אבל זה נכון לכל שינוי שאנחנו רוצים לעשות באורח חיים.


איך שינוי נולד? זה מתחיל ברגע של מודעות. אנחנו לפתע שמים לב למשהו שלא מוצא חן בעינינו, או מישהו מעיר לנו הערה, או אנחנו רואים משהו אצל מישהו אחר שאנחנו רוצים. יש לנו רגע שפותח לנו את העיניים. או אז אנחנו מחליטים שאנחנו רוצים לעשות שינוי. נוצרת התרגשות, המוח מתחיל לתכנן איך נעשה את זה, יש לנו דמיון של איך נראה ואיך נרגיש בסוף וכמה נפלא זה יהיה,יאללה שיגעון אנחנו מוכנים, הידד מתחילים. לא אוכלים יותר בין ארוחות, לא אוכלים יותר סוכר, לא אוכלים יותר אחרי שש בערב… והפעם נצליח!

אני מניח שכולנו מכירים את ההרגשה הזאת, וגם אני מניח שכולנו יודעים לאן זה מוביל. מצליחים להתמיד חצי שנה, שלושה חודשים, חודש, שבוע… ואז חוזרים לאותו הרגל שרצינו להפסיק. המחקר לא לצדנו, מעטים מאוד מצליחים להוריד משקל ולשמור אותו לאורך זמן. האופטימים אומרים עשרים אחוז, הפסימיים אומרים רק שלושה.

ננסה רגע לקחת דיאטה כשינוי של אורח חיים, לא רק הורדת משקל.

אז כמה מחשבות שלגבי המנגנון הזה. כמה דפוסי חשיבה שכדאי להתייחס אליהם.


א. אצלי שינויים חדים הביאו לריבונדים הכי חריפים. ככל שהייתי יותר קשוח עם עצמי, ועשיתי כמה דברים נוקשים בחיי באגף המזון, ככה חוסר השליטה שהגיע אחריו היה ארוך יותר ומשולח רסן יותר. החזקתי שלושה חודשים, שבועיים, שבוע, ואחר כך לפתע חזרתי הביתה מהסופר עם בייגלה ופתי בר, זה המדרון החלקלק בשבילי. אחר כך מגיע גם גלידות ועוגיות ושוקולדים, עבאדי עם נפוליאון. זה מסלול שחוזר על עצמו.

דרך אחרת היא לבחור משהו אחד קטן שאוכל להתמיד בו בלי הרבה מאמץ עד שהוא הופך להיות הרגל. לאכול ארוחת בוקר כל יום, או לנסות לא לאכול בין ארוחת צהרים לארוחת ערב… משהו פשוט. משהו שלא יהיה קשה, משהו שאפשר להטמיע עד שזה הופך להיות טבעי לגמרי, הרגל חדש, ואז אפשר לעבור לשינוי הבא. שינויים קטנים שעושים אפקט גדול. זה כל כך לא סקסי והירואי, זה לא מצטלם לשום פלטפורה, זה כל כך לא איך שאני רוצה לתפוס את עצמי, עם מסוגלות קרובה לאפסית. אבל אני מבטיח לכם, שביום שפתאום קולטים שההרגל הוטמע, שכבר הספקתי לשכוח שזה היה משהו שרציתי לשנות, יש גל של אושר, פשוט ככה, אושר ותחושה של מסוגלות לעשות משהו נוסף. אני רוצה להיות בצד של עצמי, לבחור את הקרבות שאני יודע שאוכל לנצח בהם. כן זה קרב, כן זה מאמץ, אבל לבחור שינוי שאני יכול לעמוד בו בוודאות.


ב. בזמן ההחלטה על השינוי יש התרגשות, יש מוטיבציה, יש לי אמונה, יש לי את זה, זה הולך להיות נפלא, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אני אצליח! ההתרגשות מביאה איתה תפיסה מוטעת של מה זה אומר הצלחה. כביכול הצלחה זה אומר לא ליפול יותר לעולם.

זה עיתוי מחורבן בשיא ההתרגשות להכניס גם את הכישלון, אבל זה הכרחי. ההצלחה האמיתית היא לקום מהכישלון, כי הוא יגיע. אני בטוח שאותם עשרים אחוז ששמרו את המשקל לאורך זמן עשו זאת משום שהם הצליחו לאסוף את עצמם אחרי שהם נפלו. בהתחלה אנחנו לא מדמיינים את עצמנו נכשלים, ואז כשזה קורה, אנחנו כל כך מתבאסים, ומבקרים את עצמנו עד שאין לנו שום מוטיבציה לחזור לנסות. אנחנו מרגישים נורא, ודווקא ההרגל הישן מספק נחמה. וזה בדיוק חרב פיפיות. מצד אחד ההרגל מספק נחמה ומצד שני אנחנו מאכילים את עצמנו חרא על זה שחזרנו לאותו מקום. זה דפוס שחייב להשתנות, הרי אין אפשרות אחרת מאשר ליפול בתהליך של שינוי, אין. תראו לי מישהו אחד שהצליח להפסיק הרגל, שהיה לו קשה להפסיק, מבלי ליפול, אף פעם. ולא פעם אחת. אין כזה. ברגע של ההחלטה, עם כל ההתרגשות והאמונה מוכרחים להוסיף גם את הידיעה שתהיה נפילה בדרך, ושחלק המוטיבציה של השינוי תהיה לקום כשנופלים. זה חלק מהדרך. אין אפשרות אחרת.

האתגר הוא תוך כמה זמן מהרגע שנפלתי אני מצליח לאסוף את עצמי ולהתחיל לנסות שוב. וזה יכול לקחת זמן. הנפילה היא וודאית. למה שאצליח לעשות משהו שאף אחד לא הצליח לעשות לפני, פשוט משום שדמיינתי את זה ככה?! בדיוק בגלל זה אני מבקש לבחור היטב את הקרבות שאפשר לנצח בהם, אולי ניפול בדרך, במערכה אחת או שתיים, אבל את הקרב ננצח.

ועוד דבר, לפעמים אנחנו מרגישים את הנפילה אבל למעשה עלינו מאוד גבוה ונפלו למקום טוב יותר מההתחלה.

תדמיינו רגע אוטו שנוסע בשבעים קמ״שׁ, ואז הוא מאיץ למאה שלושים. התאוצה הזאת היא ההתרגשות שלנו. אחר כך האוטו מעט לתשעים. אנחנו מרגישים את ההאטה הזאת, מרגישים ירידה, אבל הכל אצלנו הוא יחסי, ירדנו ממאה שלושים אבל נשארנו על תשעים, שזה טוב יותר מהשבעים שהיינו קודם, פשוט שכחנו כבר שהתחלנו בשבעים.

לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו נופלים אבל למעשה אנחנו עדיין במקום טוב יותר מאשר זה שהתחלנו בו. שני צעדים קדימה צעד אחד אחורה זה בסוף שווה צעד אחד קדימה.


ג. הבעיה לפעמים היא הפתרון.

אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלדעת הכל על איך הגוף עובד, זה ברמת המדע, הרפואה הסינית, וגם כל אחד מאיתנו לגבי הגוף שלו. אם היינו יודעים הכל לא היו מחלות, לא היינו צריכים ניסויים כי פשוט היינו יודעים איך שינוי מסוים ישפיע על על המערכת כולה. אולי גם היינו חיים לנצח.

הגוף שלנו יודע לדאוג לעצמו. הוא יודע לדאוג לעצמו על ידי כך שהוא יפריש הורמונים שיגרמו לנו לעשות פעולות. דופמין, הורמון שגורם לנו להרגיש טוב, מופרש ביחס לאפשרות ולא למעשה עצמו. כשאני חושב שאני הולך לאכול משהו שטעים לי מאוד אז מופרש הדופמין, לא בזמן האכילה עצמה. כלומר הדופמין מעודד אותי ללכת לאכול. המחשבה על אוכל עושה לי תחושה נעימה, נותנת לי בוסט של דופמין, נוצר לי קשר בין אוכל לבין הרגשה טובה ואני קם למקרר. זה נקרא מערכת הגמול והעונש, וזה נושא שעושה לי צמרמורות של התרגשות.

אז בואו נניח רגע שהגוף צריך עכשיו אנרגיה, חסר לו. אולי לא אכלתי כבר הרבה זמן, אולי השקעתי הרבה מאמץ מנטלי בללמוד למבחן, או שעברתי עכשיו משהו מאוד רגשי שדרש ממני הרבה, אולי תפסתי מחלה ואני עוד לא מרגיש אותה אבל הגוף נאבק במשהו, יכולות להיות אלפי סיבות.

אז יש לי חוסר אנרגטי, אבל אני חייב ללמוד למבחן שיש לי מחר, או לסיים משהו חשוב בעבודה… יש לי מחשבה על אוכל, נניח תפוח, אבל אני עסוק ואין לידי תפוח אז אני חוזר לעבוד. תפוח זאת לא מחשבה שמניבה הרבה דופמין. ואז יש לי מחשבה על סיר מרק שיש לי בבית, אבל אני עכשיו בעבודה וצריך לסיים משהו, הסיר מרק מניב יותר דופמין, אבל עדיין לא מספיק כדי שאקום לפעול. או אז יש לי מחשבה על חפיסת הפתי בר בארון, ברגע של היסח דעת אני נמצא מול הארון מנשנש פתי בר בזמן שאני חושב בכלל על איך לפתור את הדבר הזה שמעסיק אותי. המחשבה על הפתי בר הפרישה מספיק דופמין כדי שאקום ואפעל. בסוף הגוף יגרום לי לשתף פעולה.

המחשבה הבאה שיש לי אוי זמיר, שוב אני אוכל פתי בר! כאילו שהפתי בר הוא הבעיה פה. הוא לא, הוא הפתרון. יש משהו אחר שמתחולל וכיוון שאני אוהב פתי בר בסוף הגוף שלי הביא אותי לשתף פעולה ולאכול משהו.

מערכת היחסים בינינו לאכול, בינינו לבין הגוף היא מאוד סבוכה. אם אני רוצה להשתפר, לחזק מערכת היחסים הזאת אין לי מה להילחם על הפתי בר, או הפלאפל, שאני אוכל עכשיו. זה כבר הפתרון, זה לא פתרון טוב, אבל זה פתרון. הגוף לא יודע לתכנן לעתיד, הוא לא יודע לדאוג שארגיש טוב גם אחרי האוכל, אבל הוא יעשה מה שצריך כדי לגרום לי לאכול, משהו. אני לרוב בכלל אוכל בגלל תחושה שלא קשורה לרעב, משהו עובר עלי, אני עייף או לא מרוכז, נניח אחרי שאפרסם את הפוסט הזה ארגיש מאוד פגיע וככל הנראה אמצא את עצמי מנשנש משהו. אם אני הופך את ההרגל לבעיה אני מאבד את האפשרות להבין מה הוביל אותי לפה, ממה התעלמתי, מה פספסתי? אם אני מסתכל על הפתי בר וחושב כמה זה נורא, ואיזה מעפן אני, ומנסה בכל כוחי לא לאכול יותר, אני מפספס את ההזדמנות ללמוד משהו על עצמי. הייתה פה בעיה, עבר עלי משהו, התשתי את עצמי או ככול הנראה הייתה לי ביקורת חריפה כלפי עצמי, גרמתי לעצמי להרגיש רע, וכדי לא להרגיש רע מצאתי נחמה בפתי בר. אם אני הופך את הרגע הזה למאבק, כן פתי בר או לא פתי בר, אני מפסיד את ההזדמנות להשתפר מחר. אני רוצה לדעת מה קרה רגע לפני שקמתי למקרר, מה הייתה הסיבה. אם אני עסוק בכמה הפתי בר נורא, אני לא אצליח לראות את התמונה הגדולה, לא אצליח להבין מה הוביל אותי לפה. המאבק הוא להבין מה קרה, וללמוד איך זה לא יקרה שוב. אם הגעתי למקרר, אז כבר הפסדתי במערכה. זה הזמן להודות בתבוסה ולהתכונן לבאות. אם הרגע הזה הופך להיות מאבק אז אולי אצליח עכשיו לא לאכול, אבל מה יקרה עוד שעה? לכמה זמן אצליח להתנגד מהרגע שנוצר בי הרצון למשהו מתוק. אצלי ראיתי שזה יכול לרדוף אפילו כמה ימים, וככול שאני מתאפק הנפילה קשה יותר.

הטרמינולוגיה של נפילה היא בעייתית, אבל אני מקווה שאתם מבינים שזאת בדיוק הטרמינולוגיה שצריך לשנות. אם אני מלקה את עצמי שפירקתי עכשיו שרוול פתי בר זה בדיוק להוסיף חטא על פשע. זה בדיוק מה שהופך את הרגע הזה לכל כך קשה, אנחנו מדברים לעצמנו שיט בצורה נוראית כשאנחנו במקומות האלה. לפחות ככה אני מדבר לעצמי, מקווה מאוד שאתם אלימים פחות ממני. ואז למה שארצה לנסות שוב אם זה מרגיש כל כך נורא בסוף.


בזמן שאני כותב את השורות האלה אני מבין משהו. במרוצת הזמן את הפתי בר והבייגלה החליפו אגוזים ותמרים. טאטאתי את הבעיה מתחת לשטיח. לאכול שלושה חופנים של אגוזים זה גם לא טוב, משהו לא בסדר אם זה קורה. בגלל שהפתי בר כל כך הפריע לי, החלפתי אותו במשהו פחות ״מזיק״. מצד שני עכשיו זה כבר לא משמש כתמרור אזהרה, כי לכאורה אגוזים זה בסדר. אולי אם אני רוצה להשתפר אני צריך לחזור לפתי בר, שיעיר אותי לחפש מה הבעיה. החלפתי את הפתי בר באגוזים כדי להשתיק את המצפון, אבל נשארתי עם הבעיה שגרמה לפתי בר או האגוזים. פעם שניה, התפקחות זה לא נעים. אבל אני אסיר תודה לרגעים כאלה.


האוכל עצמו הוא לא זירת המאבק. ממש כמו שמלמדים ילדים לאכול, גם עם עצמנו זה אותו הדבר. המאבק הוא לתכנן, לדאוג קדימה. לייצר שגרה שמייצרת עבורי שמחה. אם נפלתי אז אומר שמשהו בתוכנית שלי לא היה מדויק. בדיוק בגלל זה שגרה היא קסם. אני יכול לנסות שוב מחר, לנסות להבין מה לא חישבתי נכון ולתקן.


התחלתי בזה שהכוונה הייתה שאוכל לא יהיה בעיה לעולם, ששגרה טומנת בחובה אושר. אבל שהשינויים צריכים להיות קטנים ואפשריים. המאבק למען הטוב נמצא בתכנון, בהסתכלות קדימה. להסיק מסקנות מהעכשיו ולשנות לעתיד.


אז מה הצעד הראשון במסע בן אלף המיילים?

האמת שהצעד הראשון בשבילי הוא בכלל מים.

ההרגל הראשון אני רוצה לסגל הוא כשאני מרגיש רעב, או נכון יותר כשיש לי רצון לאכול, כי אלוהים יודע כבר מה זה אומר להרגיש רעב, הוא להתחיל עם כוס מים.

מצאתי החודש שלפעמים אני מחליף צמא ברעב, ואחרי כוס מים אני מסודר.

ראיתי כמה פעמים שיש לי עייפות מאוד ספציפית, עייפות של העיניים, שיכולה לתקוף אותי ולשתות מים פשוט מעביר את העייפות. זה כנראה שלא נגרם מכיוון שלא שתיתי מספיק במהלך היום.

ואם אני עוצר רגע לשתות, אולי יתאפשר לי לחשוב מחדש על למה קמתי לאכול, אולי יתאפשר לי לשאול את עצמי אם אני באמת רעב או שמשהו אחר קרה פה, אז לעשות בחירה טובה יותר. שינוי קטן שיעשה אפקט גדול.


מבחינת סדר יום אני חושב שמצאתי איך לסדר את הבוקר.

אני מתעורר, שם סיר עם כוס וחצי מים על אש קטנה. עד שסיימתי לצחצח שיניים המים התחממו לחום שאני יכול לשתות מבלי לחכות שיתקרר. למים שנשארו בסיר אני מכניס רבע כוס שיבולת שועל עם פשתן ציה וגוגי ברי וסוגר את האש. בזמן שאני שותה את המים אני מסדר את המיטה ומחזיר את הכלים מהיבוש לארון כלים. אחר כך מתיישב למדיטציה ובסופה יש לי דייסה מוכנה בסיר.

זה פשוט פשוט, ואני כל כך נהנה מזה. ככה אני פותר ב45 דקות לפחות שישה דברים שאני רוצה לעשות כל יום. גולת הכותרת זה הסכומון שמתרוקן ומתייבש כל יום, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ואלוהים זה האושר. אני מתחיל את היום אחרי שאכלתי וסידרתי מאחורי. עבורי זאת התחלה נפלאה.


אוכל זה נושא ענק, היו עוד הרבה דברים שניסיתי החודש ולא כתבתי עליהם פה.

בעיקר הבנתי שחודש זה רק ההתחלה, זה בעצם לתת זריקת עידוד בכיוון אליו אני רוצה ללכת. ככול הנראה זה יהיה ככה בכל החודשים. לפחות לגעת בכל נושא קצת… להשתפר קצת.

המטרה היא אושר.


כבר כמעט נגמר פברואר, היה לי קשה לסיים את הפוסט הזה, אבל במה שנשאר הנושא של החודש הוא פילאטיס. יש לי קושי עם ההוראה, אני לא מוצא את הקול שלי, או האומץ ללכת עם הקול שלי. בינתים אני משכפל את המורים שלי, שזה מעולה כי הם מורים מעולים, אבל הגיע הזמן להפוך את זה לשלי.

בנוסף יש כמה דברים שכדאי שאכניס באופן קבוע לאימונים שלי, כמה תנוחות של הגוף שאני רוצה להבין למה הן קשות או לא מסתדרות לי. מקוה שזה יהיה מועיל גם עבורכם.


שלום עליכם.



101 views0 comments