Search

מטופל מספר אפס, פברואר: פילאטיס

יש לי קושי עם הפילאטיס. יש פער בין איך שאני תופס את ההוראה לאיך שהיא כרגע. אני במשבר.

אין לי איך לייפות את זה, זה פשוט משעמם אותי.

לעמוד במשך שעה ולהגיד למישהו להזיז את יד ימין מפה לשם וחזרה ואז את הרגל… בא לי למות, שממון.

העניין הוא שאני עוד לא מוכן לוותר.


למדתי הרבה מפילאטיס, אני מאמין בשיטה ובטוח ביכולת שלה לעזור לאחרים.

יכול להיות שזה לא בשבילי ויכול להיות שפשוט יש פה משהו שאני עוד לא הבנתי.

רגע לפני שאני מוותר, אנסה להסביר את הבעיה ואת התהליך שאני עובר ביחס לפתרון.


להיות מורה זה דבר אחר לגמרי ממטפל. נוח לי מאוד בעמדת המטפל. זה תכלס יושב על שני דברים שאני מרגיש שהם החוזקות שלי, להקשיב ואז לפעול עם הידיים. אני בעצמי עושה את הפעולה. בפילאטיס העשייה היא מילולית, וזה כבר רחוק יותר ממני.

התפקיד של מורה הוא תפקיד גבוה יותר ממטפל, זה בדיוק ללמד לדוג ודגים וכל זה. גם בטיפול יש הרבה מההוראה, אבל אלה דברים אחרים. לא מעט קורה שמישהו מגיע לשיעור אני מסתכל עליו וכל שאני רוצה לעשות זה לטפל בו, תביא את עצמך רגע ואסדר אותך. יש בזה משהו חסר סבלנות, חסר סבלנות לקצב של האחר. כמו לקחת את הטלפון מזקן שמתקשה ולעשות בשבילו מה שהוא היה צריך, במקום לתת לו את הזמן שזה לוקח לו להבין לבד.

להעביר למישהו הוראות ולחכות שהוא יבין אותן זאת עשייה אחרת מפשוט להניח את הידיים על מישהו ולצאת לריקוד שלי.

יכול להיות שאני לא מתאים להיות מורה, זאת לא אמירה ביקורתית פשוט שאלה כנה. ברור לי שאני מתאים לטפל, אבל ללמד…?


עד כה בהיסטוריה שלי התקשתי להגיד לאחרים מה לעשות. גם כשיצא לי לנהל צוותים לא הייתי מוצלח בזה, ומצאתי את עצמי מתרוצץ, עושה דברים מיותרים לחלוטין, רק משום שלא רציתי לבקש ממישהו אחר.

בעצם אפילו הפעולה עצמה של דיבור היא פעולה שאני משתדל להמעיט בה. זה צורך ממני אנרגיה ספציפית, שאין לי הרבה ממנה. זה מתיש אותי לדבר. זה קשור לפטפוט הפנימי שלי, לצרוך לערוך ולהגיהה כל מילה לפני שהיא יוצאת. בעבר הייתי מוצא את עצמי די הרבה פשוט לא מסוגל להביע את עצמי בכלל בעקבות הפטפוט הזה. מאז עברתי כברת דרך בנושא. ויש עוד.

בהתאמה זה היה הקושי הראשון שלי עם ההוראה. כמה מילים זה דורש כדי ללמד, אלוהים. כבר בקורס שהתחלנו להעביר תרגולים קצרים אחד לשניה אחרי חמש דקות של לדבר רצוף היה נשרף לי המוח. רק המחשבה שבעתיד אצטרך לעשות את זה במשך שעה שלמה גרמה לי לפקפק בבחירה של התחום.

וכך היה, לפחות בהתחלה. הייתי מתבלבל במלים, בולע, מדבר בקול חלש...

האמת היא שהיום זה כבר לא כך בכלל. למעשה הגעתי למצב בו בתחילת השיעור אפשר ללחוץ פלי על הטראק של הפילאטיס ואני רץ במשך שעה כמעט בלי להקדיש לזה תשומת לב.

פה נמצא הקושי, המשבר הנוכחי. אני פשוט מדקלם את השיעור. אני מדקלם את מה שהמורות שלי לימדו אותי. בדיוק את אותם הדגשים, בדיוק את אותן ההוראות. מצד אחד זה מעולה, היו לי מורות מצויינות וכל עוד אני הולך לאורן הכל נפלא. מצד שני, פעם אחרונה שבדקתי אני לא תוכי. ואין לי עניין להיות אחד.


בגיל שלוש אבא שלי החליט שהגיע הזמן ללמד אותי לרכוב ללא גלגלי עזר. הייתי מתרסק מלא, בגלל גלגלי העזר. אבא שלי ראה והבין שהגיע הזמן להתקדם.

זה בעצם מה שקורה פה. קיבלתי יסודות נפלאים שהעבירו אותי את השלב ההתחלתי של לצאת לעולם, לעמוד מול כיתה וללמד משהו שאני יודע שהוא טוב ומועיל. מה חשוב בתרגילים, איך לסדר אותם בצורה נכונה, באיזה מילים להשתמש כדי שהכוונה שלי תהיה ברורה.

עכשיו הגיע הזמן שלי לגדול מעבר לגלגלי העזר האלה, להכניס את עצמי לסיפור, את הקול שלי.

לפעמים השפה תופסת רעיונות כל כך יפים בפשטות של כמה מילים.

להשמיע את הקול שלי.

הקול שלי הוא הדעה שלי, הוא הדבר שאני יכול לתרום למרחב.

הקולי שלי הוא ייחודי רק לי. הוא תוצר של אורך מיתרי הקול, הצורה של הגרוגרת, של הסינוסים, של הגולגולת… המון מרכיבים משפיעים על גוון הקול שלי והופכים אותו לייחודי לי.

זה החלק הפשוט של כפל המשמעות, אין לנו ברירה אלא לדבר בקול שלנו.

החלק המורכב יותר הוא איך אנחנו מביעים בקול הזה את הייחודיות שלנו.


אני מיוחד, לא יותר או פחות, כולנו מיוחדים באותו האופן. אין עוד אשר כמוני בעולם שחווה בדיוק את מכלול החוויות שחוויתי, אין עוד מישהו שמתעניין בדיוק באותם הדברים, שלמד, ששמע, שהריח, שטעם, ראה, חשב, הרגיש. מכלול הדברים שהופכים את גוון הקול שלי לייחודי הוא זעום לעומת מכלול הדברים שהופכים כל אחד מאיתנו לייחודי.

המלכוד הוא שאני לא מיוחד עבור עצמי. רק עבור אחרים.

מה יש לי להיות מיוחד עבור עצמי? אני תמיד עם אותם קולות, אותם מחשבות, אותה התנהגות. אני הכי יומיומי לעצמי. מיוחד זה חדש, מרגש, מפתיע, אחר.

וזה יקירי מלכוד אכזרי.


מיוחד זה תמיד יהיה מחוץ לעצמי. אחרים הם מיוחדים עבורי. לכן כשאני רואה משהו מיוחד אני רוצה לאמץ אותו. אבל זה בדיוק הרגע בו אני מאבד את הייחודיות שלי.

אני האדם היחיד בעולם עם הקולי שלי, אם לא אשמיע אותו, אם אנסה לחקות קול של מישהו אחר, אאבד את היחוד שלי, העולם יאבד את מה שרק אני יכול לתרום לו.

הדרך היחידה להיות מיוחד היא להיות עצמי. מיוחד יותר זה יותר נאמן לעצמי.

אבל זה לא מרגיש מיוחד, זה תמיד אותו אני, רגיל.

הייחוד שלי הוא לא עבורי, הוא עבור אחרים. אחרים יכולים לראות בי משהו שונה, אחר. לכן זה דורש אומץ. להיות עצמך זה להמציא את עצמך כל הזמן מחדש, תוך כדי תנועה, ואין שום ערובה לכך שזה תמיד יהיה מגניב או מיוחד. אם נדייק מתחת למגניב ומיוחד נמצא בעצם אהוב. אם אוציא את הקול הפרטי, האישי, שלי החוצה יש סכנה שהסביבה שלי לא תאהב את זה, לא תאמץ את מי שאני. זה מפחיד רצח. לפחד הזה קוראים במחקר אשמה. אשמה היא להסתיר משהו מהסביבה שלי כי אני פוחד שהסביבה שלי לא תקבל אותי. שיש בי משהו שלא ראוי לאהבה. זה פגיע מאוד. לכולנו יש את זה, היחידים שלא מרגישים את זה הם פסיכופטיים.

ברנה בראון מדברת על זה במחקר שלה, בספרים שלה, ויש לה שתי הרצאות טד ששינו את מהלך חיי. אצרף אותם בתגובה.

כדי לברוח מהפגיעות הזאת אנחנו מחפשים בחוץ משהו מיוחד. או אז שאני רואה מישהו אחר מיוחד, יש לי וודאות שזה ״עובד״, ואני מנסה לאמץ את מה שראיתי. בדרך אני מאבד את הייחודיות שלי, הופך לצל של משהו אחר.

אומץ להיות עצמך. אומץ לספר את הסיפור שלך כפי שהוא. יש פה הימור.

אם אני עצמי, אני ממציא את עצמי כל הזמן, אני מגיב למה שקורה בהתאם לאיך שאני מרגיש. אין שום וודאות לגבי איך הסביבה שלי תרגיש משום שזה קורה עכשיו, כל הזמן. זה לא תוצר של חזרה גנרלית. זה פרפורמנס בהתהוות.

כשם שהקול שלנו מיוחד פשוט משום שהוא כזה, כך גם אנחנו מיוחדים. לא צריך לעשות כלום כדי להיות מיוחד. מלבד להתאמץ להיות נאמן לעצמך. למי שאתה.

הייחודיות נובעת מלחבר את הנקודות. כמו המשחק.

לכל אחד מאיתנו יש עושר אין סופי בדמות ההיסטוריה האישית, מה עברתי בחיים.

כל חוויה, כל רגש, כל מחשבה היא נקודה כזאת בתוך ציור. מה שהופך אותנו למיוחדים אלה הנקודות שצברנו ואיך אנחנו מחברים את הנקודות הללו. אנחנו מכונת רימיקסים מהלכת.

רק אני יכול לחבר את הנקודות של חיי, רק אני יכול להשמיע את הקול שלי.


גלגלי העזר שלימדו אותי המורות שלי עזרו לי המון.

בהתחלה יש המון פחדים.

איך אדבר במשך שעה? האם אזכור מספיק תרגילים כדי למלא שעה שלמה? איך אדע כמה חזרות לעשות לכל תרגיל?

את קורס סיימתי בינואר 2020, נכנסתי לכמה החלפות של שיעורים. ככה מתחילים.

בהתחלה הייתי מכין שיעור ואז היו מגיעות לסטודיו רק כמה נשים מבוגרות וכל ההכנה שלי הייתה לא רלוונטית בכלל. איכשהו הייתי מאלתר משהו ושורד את השיעור. בהתחלה הייתי מכניס הרבה צ׳י קונג.

לשיעור הבא הייתי מכין שיעור שמתאים לקהל יותר מבוגר ואז היו מגיעות כמה רקדניות ושוב ההכנה שלי הייתה לא רלוונטית בכלל. שוב מאלתר משהו, שוב שורד איכשהו, שוב צ׳י קונג.

די מהר ויתרתי על להכין שיעורים והייתי מגיע פשוט ככה. עם חרדה מסויימת. מנסה להכניס תרגילים חדשים ושוכח אותם במהלך השיעור. ואז הגיעה הקורונה והשיעורים בזום.

ברור לי שזה היה סיוט, אבל בשבילי זאת הייתה מתנה משמים.

מצד אחד הרגע סיימתי את הקורס ופתאום אני מעביר שיעור ל400 משתתפים מכל העולם. זה היה מרגש ומלחיץ ברמות שלא חוויתי. זיעה קרה שלוש שעות לפני השיעור.

הייתה בקשה להדגים את התרגילים תוך כדי השיעור, אז מצאתי את עצמי מדבר ומדגים לאורך שעה שלמה. הייתי מסיים את השיעורים סחוט! בלי אוויר.

אבל

א. זה פתר לי כליל את כל עניין הדיבור. אחר כך רק להדגים בלי לעשות את השיעור היה פינאטס.

ב. זה שוב החזיר אותי להכין מראש את השיעורים. אבל הפעם זאת הייתה הכנה פיזית. הייתי עושה חזרות עם עצמי לפני השיעורים כדי לזכור את התרגילים, לזכור את הרצפים, את הדגשים. זה הייתה ההטמעה של הקורס, של גלגלי העזר שלימדו אותי.


אחרי הסגר יצאתי עם מערך של שיעור אחד ששוכלל לתלפיות. הייתי מרוצה ממנו מאוד. במשך חודשים לימדתי רק את השיעור הזה, כל הזמן משפר אותו עוד קצת. למזלי בין הסגרים הייתה כזאת אי יציבות שכמעט לא ראיתי את אותם מתאמנים פעמים, לא מבלי לאכול סרטים שהם לא חוזרים כי הם לא היו מרוצים ממני, ככ שיכולתי להעביר בשקט את אותו השיעור שוב ושוב.

זה היה לי עוגן משמעותי מאוד. כבר ללא צ׳י קונג, כבר ללא חשש לפני השיעור מה אעשה ואיזה תרגילים.

אם נודה על האמת אני עדיין על אותו מערך, רק שהשתכללתי ביכולת להסוות את זה.

בין כה אני עדיין מדקלם, ומשתעמם.

אני מאמין שאני יכול להשתפר.

אני מאמין בפילאטיס, וזה יכול לעזור לאחרים להשתפר גם.

בדיוק כמו רוב המתאמנים שמגיעים לשיעור כי הם גררו את עצמם בכוח אבל יוצאים עם תחושה טובה. ככה אני מרגיש. בסוף השיעור אני יוצא עם אנרגיה חדשה, עם שקט. חייב להיות פה משהו, אני מרגיש את זה.

העוגן הזה הוא הקרקע שעכשיו אני יכול לגדול ממנו, לגלות איך אני הופך את השיעור לייחודי.


המחשבה הראשונה שלי בדרך לפתרון הייתה שאני צריך ללמוד משהו חדש, שאני צריך להכניס ידע חדש לתוכי ומשהו חדש לשיעור. התחלתי לצפות במלא סרטונים ביו טיוב, רבנן יש המון! ומעולים! למדתי כמה טריקים חדשים, אבל זה לא הפתרון, זה לא שינה את השיעור באופן מהותי.

חשבתי שאני צריך להוסיף משהו מחוץ לפילאטיס, תנוחות של יוגה או יותר תנועה.

הייתה לי כוונה לקחת איזה קורס, רכבות אנטומיות או משהו שיקומי. זה רעיון מעולה, אני בטוח שזה יוסיף לי מקצועיות ועניין. וגם אני שמח שזה לא יצא לפעול בסוף. בינתים הגעתי לתשובה משמעותית בהרבה.


יש פער גדול בין השיעורים שאני מלמד לבין האימונים שאני עושה בעצמי.

אפשר לחלק את התרגול שלי לשנים.

אימון מסוג אחד הוא קצר ואינטנסיבי. מה שקוראים לו פילאטיס קלאסי. תרגיל אחרי תרגיל, ברצף ובקצב די גבוה. בין רבע שעה לחצי שעה, לא יותר.

תרגול שני הוא ממוקד ורך מאוד. מאוד. נשימות. תנועות קטנות. מינימום מאמץ, מודעות, אגן, סרעפת, צלעות. אני לא מורה לפלדנקרייז (לפחות עדיין, זה יגיע), אבל זה הכיוון.


התרגול שלי חי, מלא עניין עבורי, מטפל בדברים ספציפיים שאני רוצה להשתפר בהם.

השיעורים שאני מעביר מתים. מדוקלמים. משחזרים את עצמם. ללא התלהבות.

אם אצליח לגשר בין הדברים. אם אצליח לחבר בין הנקודות...

פה נמצא המפתח האמיתי למשבר.

השיעורים שאני מעביר הם לא מהחוויה שלי. הם מהזיכרון.

התרגול קשור ישירות לחוויה.


יחד עם המחשבה ללמוד משהו חדש חשבתי גם שאני צריך לגוון את השיעורים, להכניס דברים חדשים. תנועה, תנוחות, אולי חזרה לצ׳י קונג. זה כמובן אפשרי, אבל דווקא מתוך המגבלה תצא היצירתיות. לא צריך לשנות כלום רק להכניס לתרגילים הקיימים חיים.

פרקטית זה אומר שאני צריך לשנות את האימונים שלי. אני צריך להכניס את עצמי לנעליים של המתאמנים שלי. לעבור על התרגילים שאני מתכוון להעביר בשיעור ולהתאמץ להישאר בנוכחות למה אני עושה, למה קורה לי בגוף. לתת לגוף שלי ללמד אותי מה חשוב בתרגיל הזה, עבור מה הוא, להיכנס באינטימיות עם התרגילים.

איזה נקודות אני מחבר בעקבות התרגיל. מה הקול שלי מספר עליו.

מצד אחד זה נשמע לא פשוט. מצד שני זאת בדיוק האינטגרציה שהייתי רוצה לעשות עם התרגול שלי.

זה בדיוק מה שאני הייתי רוצה ללמד.

זה די מה שחפשתי. במילים אחרות המשבר היה שלא ידעתי מה אני מלמד, מה אני רוצה ללמד בעזרת התרגילים.

כדי ללמד את זה אני צריך להבין איך אני מכניס יחד את המדיטציה, את התנועה ואת הנשימות לתוך התרגילים הקיימים. אני לא צריך להמציא כלום, הכל נמצא בתרגילים, רק נדרש לגלות את זה בהם.

כדי ללמד את זה, אני צריך לעשות את זה. לעשות רימיקס לשני סוגי האימונים.


בחלומי אני רואה שיעור שמתחיל עדין ורך, שמביא את הנוכחות לפה, שמחמם את הגוף. מנה ראשונה.

שלב הבא הוא רצף של תרגילים עולים בקושי, רצף קצבי באיכות של טקס יפני. טקס שמכניס לתוכנו איכות של איסוף, דיוק ובחירה. איכות שונה מהיומיום שלנו. איכות מתכתית. איך אני אוהב.

בסוף שחרור ארוך. לטעום מהאנרגיה הזאת אבל לא להישאר עם המתח בגוף. לסיים רכים שוב.

אני צריך לזה הכנה. זה לא בהכרח שיעור שאני יכול להעביר מחר. עכשיו עלי להבין איך בונים את היכולת הזאת, שלי להעביר שיעור כזה, של המתאמנים לעבור כזה דבר, להפיק ממנו את המירב.


זה לא שיעור שכולם בכלל ירצו לעבור, וזאת ״הסכנה״ בלבטא את הקול שלך. אני בטוח אאבד מתאמנים שזה לא יהיה להם מתאים, שלא יאהבו סוג כזה של אימון, שלא יאהבו את הקול הזה.

קול הספק אומר ומה עם אף אחד לא ירצה כזה דבר.

קול האמונה אומר שעד שלא תנסה לא תדע. ומקסימום ננסה מחדש משהו אחר.

הקול שלי מביא לי גם ביטחון לנסות, הבנה של מה אני עושה ולמה. זה ביטחון שיודע שאם זה לא יצליח לא יקרה כלום. כבר עשיתי דבר בעבר שלא הצליחו, עוד אחד לא ישנה הרבה.


הכברתי פה במילים ובעצם המשכתי לחטוא באותו החטא שהביא אותי למשבר, חסר פה חלק חשוב.

כל תשומת הלב שלי מההתחלה עד עכשיו הייתה עלי. גם כשפחדתי שלמישהו יהיה שיעור קשה מידי או משעמם מידי, המוקד היה אני. פחדתי שהוא לא יאהב אותי.

אם השיעור האידיאלי שלי לא יימצא לו קהל מעוניין זה בסדר כי כבר למדתי משהו חשוב יותר.

חלק מלהיפרד מגלגלי העזר זה גם להרים את הראש מהפחד שלי ולראות אנשים שיצאו מהבית והגיעו להתאמן. התפקיד שלי כמורה זה לעודד אותם להתאמץ. לעודד אותם להיות קשובים יותר, מחוברים יותר. לעודד אותם לא להקשיב לקולות הביקורתיים שיש להם בראש. לעודד אותם לעשות ולנסות.

אני צריך ללמוד לא להקשיב לקול הביקורתי שיש לי בראש, זה שמקשה עלי להגיד לאחרים מה לעשות, לפתוח את העיניים, לראות שאני מבקש מהם להתאמץ ולעודד אותם לעשות את זה.

הסיפור של השיעור הוא לא אצלי, הוא אצל מי שהגיע להשתתף בו.

המתאמנים הם החיים של השיעור. הם מה שמיוחד עבורי.


חברה שהיא מטפלת בתנועה מוסיפה לי נימה יפה של צניעות. היא אמרה לי תהנה מזה שאתה נותן לאנשים מקום להתנועע בו. אתה מאפשר להם מקום, זמן ומסגרת לעשות משהו שהם רוצים לעשות ולא תמיד מוצאים את המוטיבציה לבד. זה כבר המון.

אני מאמץ את ההשקפה הזאת בחום.


באופן לא מפתיע האינטגרציה היא האתגר.

חודש שעבר כתבתי על אוכל ועל כך שאני רוצה לשתות כוס מים לפני האוכל. בינתים לא מעט מהפעמים אני פשוט שוכח. זה בדיוק מה שכתבתי עליו. נופלים ואז מנסים שוב.

גם פה, אני מניח שזה ייקח זמן לשלב את המחשבות האלה למציאות.

שמח שלא וויתרתי על הפילאטיס. עכשיו יש לי כיוון.


חודש מרץ יהיה סביב שינה.

זה תחום של היומיום שאף פעם לא הייתי אלוף בו.אם אצליח לשפר אותו אפילו מעט יהיה לזה אפקט משמעותי על כל יום ויום.


בשורות טובות.


הטד של ברנה בראון

https://www.ted.com/talks/brene_brown_the_power_of_vulnerability?language=en



33 views0 comments