סטרס, מה זה? איך זה משפיע על הגוף שלנו? על קבלת החלטות? איך מתמודדים עם סטרס.
הכי פשוט להבין סטרס כמנגנון הישרדותי. הגוף שלנו נכנס למצב בו הוא מוכן לברוח מסכנה ולהתמודד עם פציעות הכי מהר שאפשר.
אנחנו מזהים סכנה, נניח נמר שן חרב שנראה רעב ומתחיל להתקרב אלינו. הורמונים מתחילים לזרום אל מערכת הדם שלנו, לחץ הדם עולה, דפיקות הלב מוגברת, האישונים מתרחבים, דם נשאב ממערכת העיכול והולך לגפיים, אנחנו מוכנים! כל המערכות דלוקות ומוכנות להילחם על החיים.
אז סטרס זה דבר נפלא אם כך, לא?! אם היינו שאננים למראה נמר רעב לא היינו זוכים להעביר את הגנים שלנו הלאה ולהגיע עד הלום.
אז למה זאת בעיה בקנה מידה כל כך גדול בעולם שלנו?
התפתחות האדם הביאה איתה גם את היכולת לחשיבה מופשטת. לאט לאט האובייקט שהפעיל אצלנו את תגובת הסטרס הפך יותר ויותר מפושט. מלראות נמר שנמצא מולנו עברנו להפעיל את אותה תגובה כשעברנו באזור בו ראינו פעם נמר. משם עברנו למחשבה שלא ראינו את הנמרים כבר הרבה זמן, אז אולי הם רעבים והיום הם יצאו לצוד. זאת דאגה לעתיד בגין משהו שעוד לא התרחש. המחשבה האנושית התקדמה ליכולת לראות קדימה לעתיד, לקחת אירוע מהעבר ולשתול אותו בעתיד. היום אנחנו במצב בו קוספט מופשט מייצר את אותה התגובה. למשל כסף. מספיק רצף של אותות חשמליים שעוברים לנו במוח כדי לגרום לתגובה פיזית בה הגוף מוכן להילחם על החיים. האבסורד הוא שתגובת הסטרס שמתעוררת בנו לא עוזרת לנו לפתור את הבעיה שהפעילה את התגובה, בדיוק להיפך היא פוגעת ביכולת שלנו להגיב באופן מיטבי. כמה פעמים בחיינו הפתרון למצוקה שלנו הייתה לרוץ הכי מהר שאנחנו יכולים? אדם יכול לשבת במכונית בפקק ולהבין שהוא מאחר לפגישה חשובה עם משמעות כלכלית קריטי עבורו ורק המחשבה על כך גורמת להורמונים לרוץ, להאיץ את הדופק, ועוד כל הדברים הנפלאים האלה במקרה שפגשת נמר, אבל כשאתה תקוע באוטו וכל הגוף נדרך ואין לאן לזוז נוצר פה חתיכת סיר לחץ.
ההיפך מסטרס נקרא הומאוסטזיס, או בפשטות איזון. הגוף שלנו שואף תמיד לאיזון. איזון טמפרטורה, איזון בין החומרים שבתוך כל תא ותא, איזון לחץ דם, איזון רמת החומצה ועוד ועוד. זה המצב האידיאלי לגוף שלנו בו הוא יכול לעבוד בצורה המיטבית. כשאנחנו באיזון הגוף פנוי לבצע את כל עבודות התחזוקה שקריטיות לבריאות שלנו.
סטרס מוציא אותנו מהאיזון הזה, וכשאנחנו בסטרס הגוף מכבה את כל הפעולות שלא הכרחיות להישרדות. אין טעם לעכל עכשיו מזון שיהפוך לאנרגיה זמינה רק בעוד כמה שעות, צריך את האנרגיה הזאת עכשיו. בשביל לרוץ בכל הכוח אנחנו צריכים כמויות גבוהות של הורמונים, סוכרים ומלחים זמינים בדם. אין טעם לבצע תחזוקה שוטפת של הגוף כי בואו נראה שאנחנו שורדים קודם ואז נשקיע את האנרגיה בתחזוקה.
הגוף שלנו עסוק כל זמן בפירוק והרכבה מחדש. חלקים מאיתנו מתפרקים ומתים וחלקים אחרים נבנים במקומם. בסטרס החלק של בנייה מחדש לא קורה.
סטרס זה לא מחלה בפני עצמה. אנשים לא מתים מסטרס, אבל הם מתים ממחלות שקשורות בסטרס. זוכרים את חברנו המאחר בפקק. תדמיינו מה סיר הלחץ הזה עושה לגוף שלו, זה פועל כמו מגבר של כל דבר אחר, יתר לחץ דם, סוכרת, אסתמה, מחלות לב, השמנת יתר, כאבי ראש, אלצהיימר. כל אלה ועוד משוייכים לרמות גבוהות של סטרס.
כולנו מכירים את התחושה שסטרס שוטף אותנו במכה. אוטו נכנס לנו לנתיב בצורה מסוכנת. הגוף שלנו נשטף בחום, העירנות מזנקת, אנחנו תופסים את ההגה חזק, הנשימה הופכת שיטחית. בתקווה הדבר הבא שקורה שהסכנה חולפת, אנחנו נושמים לרווחה, נשענים אחורה על המושב, מרפים קצת מההגה, משחררים צחוק, או קללה ונרגעים. זאת תגובת סטרס נכונה. אז איך זה פוגע לנו באיכות חיים כל כך? הסטרס שאנחנו מדברים עליו היום הוא סטרס כרוני, מתמשך. זה לא גירוי חזק של סכנה שמייצר תגובה עוצמתית ואחרי כמה רגעים אנחנו נרגעים. זה סטרס תמידי.
סטרס כרוני הוא תוצר של המחשבות שלנו. אותם דברים מופשטים כמו דאגה לעתיד, מהקורונה למשל, מפעילים אצלנו את אותה תגובת סטרס פשוט בעצימות נמוכה. הקשיים שמפעילים אותנו היום, הבעיות שאנחנו צריכים לפתור הן כבר לא משהו מוחשי שנמצא מול העיניים שלנו. אלה דברים שיכולים ללכת איתנו כל היום מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד הרגע שאנחנו הולכים לישון, כפול כל החיים. הסטרס הכרוני בתורו מוציא אותנו מאיזון באופן כרוני, לאט לאט זה פוגע ביכולת של הגוף לשקם את עצמו, לעכל מזון, לחדש רקמות, להחזיר לחץ דם למצב תקין...
הגוף שלנו שואף תמיד לעבוד במינימום מאמץ. המוח שלנו לא שונה. המוח מקבל כל זמן מידע מהחושים ומחפש לראות האם יש משהו במידע הזה שהוא סכנה מידית לחיים ודורש תגובה. לכן אנחנו מודעים רק לחלק קטן מהסביבה שלנו, לכן אנחנו שוכחים דברים, ובעיקר לכן אנחנו לא טובים בלהבחין בשינויים קטנים לאורך זמן. סכנת חיים לרוב אלה דברים שרגע קודם לא היו ועכשיו ישנם. לא היה נמר עכשיו יש נמר. לא היה אוטו בנתיב עכשיו יש אוטו. שינויים קטנים לאורך זמן פשוט לא נקלטים טוב. אנחנו לא טובים בלשים לב שמצב שלנו הולך ומדרדר לאט לאט, זה מפעיל אצלנו את הסטרס אבל לא מספיק חזק כדי להסב את תשומת הלב שלנו. אנחנו נמצאים בחוסר איזון כרוני וכתוצאה מכך המנגנונים בגוף שאמורים להחזיר אותנו לאיזון לא מצליחים לעשות את העבודה שלהם יותר, עד למצב בלתי הפיך. בסוכרת הגוף לא יכול לאזן בעצמו את רמות הסוכר בדם. ביתר לחץ דם הגוף לא מצליח יותר בעצמו לווסת את לחץ הדם.
חלק נוסף בנו שנפגע מסטרס הוא האונה הפרונטלית. זה החלק במוח שעושה אותנו בני אדם, שמבדיל אותנו מחיות. האונה הפרונטלית אחראית, בין היתר, לאיסוף והצלבה של נתונים, לראיה לעתיד, לקבלת החלטות ותכנון אסטרטגיות. יצרתיות וחדשנות נמצאים פה. מצד שני זה החלק במוח שמאפשר לנו להתנהג בהתאם להחלטה שקיבלנו. לעשות הדבר שקשה לנו לעשות.
כשאנחנו בסטרס אין לנו גישה לחלק הזה במוח, זה חלק לא הכרחי להישרדות מול נמר. כשאין לנו גישה לחלק הזה במוח אנחנו יכולים לפעול רק מתוך זיכרון. כלומר הפתרון שיהיה לנו זמין הוא רק משהו שעשינו בעבר, או שראינו מישהו אחר עושה בעבר.
נסכם רגע,
סטרס זאת תגובה שמכינה את הגוף שלנו לפעולה הישרדותית לנוכח סכנה. קצת סטרס זה סבבה, הרבה סטרס זה רע כמעט לכל מערכות הגוף שלנו. התפתחות החשיבה המופשטת באדם הובילה לכך שסטרס יכול להיגרם רק מעצם המחשבה. רוב המוחלט של הדברים שמפעילים עלינו סטרס היום הם בעיות מורכבות ומתמשכות שריצה, אפילו מאוד מאוד מהירה, לא תעזור להם. מכיוון שאלה בעיות מורכבות ומתמשכות הן חושפות אותנו לרמות נמוכות של סטרס לאורך זמן וזה מצטבר להרבה סטרס. שזה כאמור רע. החלק במוח שאנחנו צריכים לכדי לפתור בעיות מורכבות, לתכנן תוכנית יצירתית שרואה קדימה, החלק שממנו נוכל לגייס תשובה חדשה שלא ניסינו עד עכשיו פשוט לא נגיש לנו. ואם במקרה יש לנו תוכנית כזאת ונכנסו לסטרס אז קשה לנו ליישם את התוכנית.
ממש מלכוד 22.
נשמע קצת מלחיץ, חזון אחרית הימים. וואו זאת ממש לא הכוונה.
זאת זכות אנושית לסבול ממחלה שקשורה לסטרס. יחד עם לאהוב, להנות ממוזיקה, לחוש אמפתיה ולצחוק לנוכח פרדוקס כמו חוסר ההתאמה הביולוגית שלנו לחיים המודרניים. כולנו באותה סירה פה. אלא אם החלטתם לחזור לסוואנה לרדוף כל היום אחרי ארנבים ולקוות שנמר לא יקרע לכם את הקרביים.
ובכל זאת, מה אפשר לעשות?
דבר נוסף שהגיע עם המחשבה המופשטת של האדם היא אמונה. אמונה עושה לנו סדר בעולם אכזר ולא ברור. נותנת לדברים מיסתוריים סיבה. כמעט כל תרבות על הכדור הזה המציאה אמונה כזו או אחרת ומחקרים מראים קשר בין אמונה לרמות סטרס נמוכות, ובכלל בין אמונה לבריאות טובה.
רוב חיי חשבתי שאמונה זה ההיפך מאמת ושזה לא אינטיליגנטי. המחשבה הזאת הולכת ומשתנה.
מה שאני תופס כאמת משתנה, ומה שאני תופס כאינטיליגנטי משתנה. ובמקרה הזה אם אמונה נוגדת את האיטיליגנט שלי אבל מקדמת בריאות, אז אני בוחר בבריאות, תודה מוח.
בפוסט הקודם כתבתי בקצרה שאני מאמין ברפואה הסינית, עכשיו זה הזמן לפרוט את האמונה הזאת.
האמונה הסינית מקורה בדאואיזם. המשמעות של דאו היא דרך. הסברה הולכת ככה: לכל אחד יש את הדאו שלו ואם אני על הדאו שלי החיים שלי תותים אני בריא כשור ואחיה עד מאה כעשרים.
נשמע די הגיוני, אם אני בזוגיות שטובה לי, בעבודה שממלאת אותי, אוכל את האוכל שנכון לי, ישן את השעות האידיאליות עבורי, עושה את הפעילות הפיזית בדיוק במידה הנכונה שום בעיה לא אמורה להתעורר.
הנה מגיע הקאצ׳ הראשון.
אנחנו לא מחוייבים ללכת בדאו שלנו. נשמע מוכר לא?! הכל צפוי והרשות נתונה.
אז נניח ואני רוצה ללכת בדאו שלי, איך אני יודע מה הוא?
הדאו שלנו רשום בגוף שלנו. זה פנטסטי לא?! הגוף מאותת לנו כשאנחנו יוצאים מהדאו, יוצאים מהאיזון שנכון לנו.
אז כל שנדרש מאיתנו הוא להקשיב לגוף.
הנה הקאצ׳ השני.
זוכרים את כל העסק הזה עם האונה הפרונטלית, את זה שאנחנו לא מאוד מוצלחים בלשים לב לשינויים קטנים. אז בדיוק פה זה נכנס לתמונה.
אף אחד לא יכול להראות לך את הדאו שלך, זה משהו שכל אחד צריך לגלות בעצמו. ובשביל זה צריך ללכת נגד הנטייה הטבעית של המוח שלנו, נטייה לחזרתיות ונטייה להתעלם משינויים קטנים. הכלי בעזרתו אפשר לגלות את הדאו הוא נוכחות. ובשביל נוכחות דרוש מאמץ.
מטפל ברפואה סינית לא יכול לגלות לך את הדאו, פשוט משום שהוא לא יודע מה הוא. מה שאנחנו בהחלט כן יכולים לעשות זה להביא את תשומת הלב של המטופל לכך שמשהו לא בסדר, ללמד את המטופלים לשים לב לדברים שאולי הם לא היו שמים לב אליהם עד כה, לתת להם רמזים איך לחזור לדאו. ומצד שני לחזק את האנרגיה כדי שיהיה כוח למאמץ שנדרש כדי להפיק נוכחות, כדי לשים לב לשינויים קטנים וכדי לעשות פעולות שלא היינו רגילים לעשות. פעולה חדשה תמיד דורשת מאמץ. יש עוד קאצ׳ אחד לפחות.
בתחילת טיפול תמיד יש שני תשאולים.
פעם אחת אני שואל את המטופל שאלות על שינה, יציאות, מצבי רוח, הרגלי תזונה וכו
פעם שניה אני שואל את הגוף של המטופל אם הוא מסכים עם התשובות.
למה צריך את שני השלבים האלה?
התשובות המטופל נותן הן תשובות סובייקטיבית. כלומר הן לא מכילות את כל המידע לגבי השאלה ששאלתי, אלא את התפיסה המושגית שלו והיחסים שיש לו עם המושג הזה.
להסביר בבקשה.
אני שואל מטופל האם הוא בסטרס? לתשובה שהוא ייתן יהיו כל מיני מרכיבים שישפיעו על התשובה. לדוגמא:
איך הוא תופס את הקונספט של סטרס? אולי בשבילו זה משהו שיש רק לברוקרים בבורסה או רופאים שעובדים 28 ברצף ועסוקים כל הזמן בחיים ומוות. והוא לא זה ולא זה.
או איך הוא תופס את עצמו ביחס לסטרס. נניח יש לו משפט פנימי שאומר שהוא לא מסוג בני האדם שחווים סטרס ולכן לעולם לא היה ולא יהיה לו סטרס.
הדעות של המטופל הזה מונעות ממנו לראות שאולי יש לו סטרס. נניח מישהו כזה יכול לומר שהוא לא נרדם שבועיים אבל שאין לו סטרס. נשבע לכם.
בחלק השני של התשאול נרגיש את הדופק ונראה שהוא מהיר, נרגיש את הגוף ונגלה מתח שרירי גבוה. עכשיו צריך להתחיל להבין למה יש את הפער הזה.
אז יש (לפחות) שני מכשולים כדי למצוא את הדאו.
הראשון הוא שאנחנו לא מיומנים בלהקשיב לגוף ולקלוט שינויים קטנים. זה לא טבעי למוח שלנו, זה דרוש אימון ומאמץ.
השני הוא שרעיונות, תפיסות ודעות שיש לנו יכולים להרחיק אותנו מהדאו, או להסתיר מאיתנו את זה שאנחנו לא במקום הנכון. נניח יש לי דעה על כסף, שקשורה למעמד חברתי ולכן אני הולך לעבודה בעבודה שעושים בה הרבה כסף. העבודה הזאת לא מתאימה לי, היא מוציאה אותי מהאיזון כל הזמן, אבל הדעה שיש לי לגבי כסף כל כך חזקה שאני לא רואה אפשרות אחרת. או שאני בכלל לא מודע לכך שזאת רק דעה אחת ויש עוד דעות אחרות.
התשובה לשני המכשולים האלה היא מודעות.
אבל, יש במוח שלנו מאבק מתמיד בין הדעות שלנו לבין המודעות.
הייתה לי דעה על עצמי שאני לא אוכל הרבה מתוק. אפילו היה לי זילול כלפי אנשים שאוכלים הרבה מתוק. וואו כמה שהדעה הזאת התנפצה. אין כמעט גבול לכמה מתוק אני יכול לאכול. הלוואי והייתי מאלה שאומרים שמשהו מתוק להם מידי ופסיקים לאכול. לרוב הקינוחים שאני אוכל אני מוכן להוסיף מייפל ואבקת סוכר בנדיבות. פעם הייתה לי דעה שאני לא אוכל כמעט מתוק, היום אני יודע שכנראה אני אוכל יותר מידי. בתור חייל הייתי קונה בשקם שתי חבילות שוקולד ומסיים אותן ועדיין אם היו שואלים אותי, עם שוקולד מרוח על האצבעות ושפתיים, שאני לא מאלה שאוכלים מתוק. שום דבר לא השתנה במציאות חוץ מהיכולת שלי לשים לב למעשים שאני עושה. הודות למודעות הזאת עכשיו אני יכול להתייחס לנטייה הזאת שלי. הדעות שלנו הן כמו מסך שמסתיר את המעשים שלנו מאיתנו.
המעבר בין דעה למודעות קורה רק בעזרת נוכחות.
נוכחות זאת היכולת להיות נייטרלי ביחס למידע שמגיע מהחושים.
בדוגמא של השוקולד זה אומר פשוט לראות שאני אוכל שתי חבילות שוקולד מבלי לבנות סיפור שלם מסביב שמצדיק איך בדיוק אני לא אוכל מתוק וגם מפרק שתי חבילות. סיפור על זה שלא ישנתי, והיה אוכל לא טעים בחדר אוכל, ויש לי עכשיו מבחן ואולי שוקולד יעזור לי להתרכז... הסיפורים האלה הם אין סופיים, וכל יום יכול להיות סיפור חדש ואחר שמונע ממני לראות את הדבר הפשוט והוא שגם היום וגם אתמול אכלתי שתי חבילות שוקולד ברצף. אחת עם אגוזי לוז והשניה שוקולד לבן עם עוגיות.
נוכחות היא לשמוע את הסיפורים האלה ולא להאמין להם כי יש נתונים אובייקיבים שסותרים את הסיפור. הנתונים מגיעים מהחושים, הסיפורים מגיעים מהתודעה שלנו.
נוכחות היא היכולת לעצור לרגע ולהתפנות את תשומת הלב להקשבה, הקשבה למידע שמגיע מהחושים, למעשים שאני עושה, למחשבות שעוברות לי בראש, לרגשות שיש בי כרגע ולתחושות שיש לי בגוף . זה מאתגר, וזה מאתגר במיוחד להישאר בהקשבה גם אם אני רואה משהו שלא מוצא חן בעיניי, שלא מתיישב עם הדעה שיש לי לגבי עצמי. אחרי כמה זמן מגיעים להבנה שאני לא רואה, לא מודע לכל התמונה. שיש בי חלקים שנסתרים ממני. שיש עדיין סיפורים שאני לא מודע אליהם ומסנוורים אותי. זאת הבנה מערערת, אנחנו אוהבים וודאות. אני הראשון שיחשוב שהוא יודע הכל.
וזה חתיכת קאצ׳ כי זה כבר שיט קשה.
אוקי הלכנו רחוק, איך זה בדיוק כל זה קשור לרגליים קרות?
כל הפוסט הזה עד עכשיו הוא הדגמה מעולה לאיך המוח שלי עובד. אני לועס מידע, רעיונות, מחבר בין רעיונות, אסוציאציות עולות לי ומתמזגות יחד. זה לא ממש מאמץ עבורי (לכתוב את זה באופן ברור זה חתיכת מאמץ מאידך) זה רעש רקע שמתרחש לי בראש. קורה שהרעש הזה מציף ואני נהיה מוזר לרגע, מתקשה לענות לשאלה ששאלו אותי או גולש בעולם של אסוציאציות באמצע שיחה. לפעמים קוראים להתהליך הזה הבנה. עד לא מזמן חשבתי שככה נראית המודעות המדוברת. היום אני יודע שזה לא זה ולא זה.
הקושי שלי הוא להוריד את הרעיונות לקרקע. אני יכול להישאר לנצח בעולם של הרעיונות. המאמץ שאני צריך להקדיש, הוא לחבר את הרעיונות לעולם הזה, לחומר. לראות את הקונקרטיות של זה בחיים שלי.
הנה אני מתפלפל על התלמוד אבל מוצא שאני צריך את ההלכה. באופן מטפורי כן?!
או לעיינינו, כי לעוף גבוה יותר ברעיונות של נוכחות ומודעות אני צריך גם להתחבר עמוק יותר לקרקע.
עבור מודעות, עבור נוכחות, עבור להאיר מקומות חשוכים בי, עבור ללכת בדרך חדשה, דורש מאמץ. עבור מאמץ צריך לאסוף אנרגיה. לפי הרפואה הסינית אני בפירוש במצב של חוסר אנרגיה, חוסר צ׳י. אם אני רוצה לאסוף אנרגיה צריך להתחיל להבין איפה אני מאבד אנרגיה. הנה אנחנו חוזרים לרגליים. הייתה לי דעה שאני לא אחד שקר לו, וכך במשך שנים התעלמתי מכך שכן קר. עכשיו שאני מודע לכך יש לי את האפשרות לפתור את זה (ברגע שיגמר הסגר שוב).
אותו מטופל שאומר שהוא לא בסטרס אבל בסוף הגוף שלו מלא מתח. אז גם זה אני. הייתה לי תפיסה מוטעת לגבי מה זה סטרס, וגם סטיגמה לגבי אנשים שנמצאים בסטרס ולא כללתי את עצמי בסטיגמה הזאת. דאא...
בשבוע שלפני הסגר נפתחו לי העיניים למשהו בי שלא ראיתי עד עכשיו. הודות לשני מטופלים באותו שבוע שסטרס עלה בטיפול יכולתי לשאול את עצמי אותם שאלות ששאלתי אותם. וגיליתי משהו חדש.
אני הולך כל זמן עם תחושה שיש משהו שאני אמור לעשות עכשיו ולא עושה אותו. באוטומט אני אומר שהתחושה הזאת קשורה לכסף, אבל יש לי גם חשד שאם אצליח להסיר את העניין הכלכלי התחושה הזאת פשוט תעבור למשהו אחר. מה שאני יכול להגיד בוודאות שהתחושה הזאת נמצאת שם כל הזמן, והיא מונעת ממני להירגע בסוף יום, מונעת ממני לראות חברים ומשפחה בסופי שבוע. גורמת לי לעשות פעולות לא יעילות שלא פותרות כלום ולתחושה שאני לא פנוי לזוגיות. ונראה לי שיש פה גם קשר אכילה ואלכוהול.
חשבתי שסטרס זה אנשים שמקללים באוטו כל זמן, ולא מסוגלים לעמוד בתורים ומתעצבנים בקלות. זה לא אני, אבל עכשיו גיליתי איך נראה הסטרס שלי.
אני לא יודע איך לגשת לזה כרגע, אבל מה שאני כן יכול זה להתחיל מהרגליים. נתחיל במשהו פשוט ונתקדם לאט לאט לדברים גדולים יותר.
מה שאני מתכנן זה בכל חודש בשנה הקרובה להוריד לקרקע נושא אחר שאני מאבד בו צ׳י. לנסות להבין למה זה, מה הדעות שיש לי שם, מה הקושי ואיך באמצעות תשומת לב ולמידה אני מוצא פתרונות טובים, לי.
הכלים שיש לי הם הרפואה הסינית שאני ממשיך כל הזמן ללמוד
ותרגול נוכחות שלמזלי יש לי מורה חי ללמוד ממנו.
יש כבר כמה נושאים שברור לי שאני רוצה להתמודד איתם. נניח אוכל- דברים כמו כמויות, אחסון, קינוחים, תפריט, יוד, אומגה 3 ועוד כמה
וריח, למה הכביסה שלי לא מריחה טוב, ולמה אני ממשיך ללבוש דברים לא נוחים כמו מסכה בלויה. אין לי נושאים לכל השנה, אבל אני מאמין שהדרך הזאת כבר תראה לי במה כדאי לי להתמקד.
בסוף כל חודש אכתוב פה סיכום של מה למדתי, ואיך הידע הזה הפך למשהו קנקרטי. זה לא טבעי לי להיות חשוף ככה. להיפך אני נוטה בצורה חזקה לכיוון ההסתרה. אבל לכתוב פה בא לשרת שני דברים:
הראשון הוא שככל הנראה זה הולך להיות קשה. כמו להחזיק דיאטה. ואולי אם מאה אנשים יקראו את התחייבות הזאת זה יעזור לי להתמיד בה.
השני הוא שאני רוצה להגדיל את האור. בשביל זה אני מטפל. בשביל זה אני מלמד פילאטיס. ואני מאמין שלהיות חשוף ופתוח יכול לעזור לאחרים להדליק אור. עוד אור זה גם עוד אור בשבילי להאיר חלקים חשוכים.
2020 הייתה שנה שהביאה איתה צמצום, מיקוד ובהירות. מתוך הצמצום העולם נולד. 2021 אני מאחל שתהיה שנה של אור של שמחה ואהבה. שנעשה עוד צעד על הדאו שלנו.
אמן.
שתהיה לכולנו שנה נהדרת.
